נהורה בת 13.5 גרה בקיבוץ לביא שליד טבריה. האזעקה הראשונה תפסה אותה לבד בבית עם שלוש האחיות שלה, בנות 18, 11 ו-6. "פחדנו מאוד," מספרת נהורה. "היינו לבד בבית כי אבא שלי הוא רופא בבית חולים 'פוריה' והזעיקו אותו לבית החולים, ואמא שלי לא הייתה בבית. לא ידענו לאיזה מקלט לרוץ אז יצאנו החוצה ופגשנו את אבא שלנו שהגיע הביתה בריצה והוביל אותנו למקלט".

• מה הרגשת בפעם הראשונה במקלט?

זה היה מפחיד מאוד. ארוחת הצהריים בדיוק הסתיימה וכל הקיבוץ התאסף במקלט הקרוב לחדר האוכל. כעבור כמה דקות הגיע הרכז הביטחוני של הקיבוץ והודיע שאפשר לצאת מהמקלט. בלילה הזה לא הצלחתי להירדם ופחדתי שתהיה עוד אזעקה.

• מה אתם עושים בזמן הישיבה במקלט?

יש לנו מזל שהמקלט שלנו משמש בימים רגילים מרחב ריפוי ועיסוק. הוא צבעוני, יש בו המון משחקים, טלוויזיה ואפשר להעביר בו את הזמן בלי להשתעמם.

• האם ההורים שלך יוצאים לעבודה כרגיל?

אבא שלי נמצא הרבה שעות בבית החולים והוא קולט את הפצועים שמגיעים לשם. אמא שלי עובדת בקיבוץ וכשנשמעת אזעקה היא רצה לעזור בגנון של הקיבוץ. זאת הסיבה שעכשיו אנחנו נמצאים אצל הדודים שלי ברמת בית שמש.

• איך את מעבירה את הזמן אצל הדודים?

אני משתדלת לנצל את החופש ומבלה עם הדודים שלי. אתמול ביקרנו במוזיאון המדע והיום אנחנו נוסעים למוזיאון ישראל. הרבה מוזיאונים מזמינים את ילדי הצפון להגיע אליהם.

• איך את שומרת על קשר עם החברים מהקיבוץ?

אני מדברת בטלפון עם חברה טובה שלי שנמצאת בקיבוץ והיא מעדכנת אותי במה שקורה. חוץ מזה, חלק מהחברים נסעו כמוני לקרובי משפחה שגרים במרכז הארץ או בדרום.

• מה את רוצה לומר לילדים שגרים באזורי העימות?